מי שזכה להגיע ביום ראשון לפנימיית "אור שמחה" בכפר חב"ד, הממומנת ומפוקחת על ידי משרד הרווחה לילדים שמשפחותיהם, באופן זמני, מתקשות בגידולם, לא יכל להישאר אדיש לעשייה המרגשת שהתרחשה במקום באותו יום. היו שם שני גדודים של המשטרה הצבאית לצד העובדים של "דיגניה" ו"פלאפון" שמאמצות את הלוחמים הללו במסגרת פרויקט "אמץ לוחם". עשרות הלוחמים והלוחמות ועובדי "דיגניה" ו"פלאפון" לקחו לידיים מברשות ודליי צבע ועלו לאחד ממבני הפנימייה לצבוע את קירותיו. זהו מבנה בן כמה קומות שלא שופץ כבר כמה שנים. חלונותיו מסורגים, חדריו קטנים ואפורים.
ליד מנהל פנימיית אור שמחה, יוסי קליין, עמד באותו בוקר אבא של אחד מהילדים החוסים. דרישתו הייתה אכזרית בפשטותה: "אני לא רוצה שהילד הזה יחזור יותר הביתה. תשאירו אותו אצלכם גם בחגים", הוא אמר. "הילדים", הסביר אחר כך יוסי המנהל, "חוזרים מהחופשות האלה מבולבלים מאוד. הם נמצאים בבית שלהם, שאמור להיות בעבורם מקום חם ונעים, אך בעצם נמצאים במקום הכי לא טוב בעבורם. הילדים האלה נמצאים אצלנו כי ההורים שלהם לא יכולים לגדל אותם. הימים הראשונים של החזרה לשגרה קשים בעבורם. הכאוס השורר בבית מתחלף במסגרת מאורגנת ותומכת והילדים צריכים להתרגל לזה. אנחנו פה כדי להכיל אותם. לסייע להם במעבר הזה".
ליאור טוטי, מפקדת כיתה בגדוד ארז, מעבירה את ימיה במחסומים בכניסה וביציאה מירושלים. חוקרת בעיניים המיומנות אחר העוברים בניסיון לאתר את החשודים. שעות של דריכות ואחריות על הכתפיים. השירות הצבאי, ובעיקר קורס המפקדים והחיילים שקיבלה לאחריותה אחריו, הפכו אותה לבוגרת יותר, היא אומרת. אחד מילדי הפנימייה הזמין אותה ואת לורין, חברתה הלוחמת אל המשפחתון, כדי שיראו במו עיניהם איך מתנהלת הפנימייה. הן עזבו את מברשות הצבע ואת המבנה המוזנח ועברו לעולם אחר. הן היו המומות. גם ממה שראו וגם מהילד עצמו: "הוא ילד מקסים", הן אמרו, "כשאומרים ילדי פנימייה, לא מדמיינים ילדים כל-כך חכמים וידענים. היה כל כך כיף לפגוש אותו".
אחרי שהושלמה עבודת הצביעה של החדרים, הדלתות והמסדרונות התפנו כולם למשחקי ספורט בחצר הפנימייה. מתוך החבורה המעורבת שהתקבצה שם – ילדים, חיילים ועובדי החברות המאמצות – פרשו למפגשים ספונטניים יותר זוגות ושלשות של ילדים וגדולים.
מתחת לעץ הרימון ישבו עופר יצחקיאן מחברת פלאפון וילד חמוד. שעה וחצי הם דיברו ודיברו כאילו היו חברים ותיקים. עופר סיפר אחר-כך שהשיחה לא הייתה קלה בעבורו. הוא איש משפחה, נשוי עם ילדים, עובד בחברה גדולה ומתפרנס יפה. לצדו ישב ילד שמגיע ממקום אחר לגמרי. "סיפרתי לו שיש לי ילד בגיל שלו", סיפר עופר, "והרגשתי שיש פרטים על אורח החיים שלנו שאני מחסיר ממנו. לא רוצה להכאיב לו. בערב סיפרתי לאשתי על השיחה עם הילד הזה וכמה הוא נגע ללבי. אנחנו כל כך שבעים ומאושרים לעומת ילדים כאלה. למפגש עם הילד הייתה השפעה גדולה עליי. יצאתי לכמה שעות מהבועה שלי. שמעתי מפיו של ילד את סיפור החיים הקשה שלו. זו הזדמנות נדירה שאני רוצה לחזור עליה. עברו כבר כמה ימים מאז ואני לא מפסיק לחשוב עליו. עם עוד כמה חברים לעבודה התחלנו לאסוף בעבור הילדים משחקים וספרים. סביבנו שיחקו החיילים עם הילדים וניסיתי לדמיין האם הילד הזה יוכל להתגבר על הקשיים, להתגייס לצבא ולחיות חיים רגילים".
על ספסל בצדה האחר של הפנימייה ישבו הלוחם יונתן וילד מהפנימייה. יונתן ייצא בקרוב לקורס קצינים ויקבל בסיומו מחלקת לוחמים. הדרך אל הקורס רצופה מכשולים ומהמורות שמאפיינים את כל סיפור חייו של הלוחם יונתן, "אני יודע כמה שיחות והקשבה יכולות לעזור לילד שמתמודד עם קשיים. אני מכיר את זה על עצמי. ילדותי שלי הייתה לא קלה בכלל. גירושים קשים של הוריי, תאונה שבה נפצעתי שהשפיעה עליי מאוד – כל אלה העיבו על התבגרותי, מחקו את הביטחון העצמי שלי.
ואני יושב ליד ילד קטן שאומר לי בפשטות 'מגיל אפס אני מרגיש שאימא שלי שונאת אותי ואם היא שונאת אותי, למה בכלל הביאה אותי לעולם'. והילד מספר לי שהלך בעצמו לשירותיי הרווחה וביקש לצאת מהבית ולעבור למסגרת אחרת ולבי נחמץ. ניסיתי בכל כוחי להעביר אליו מעט מהניסיון שלי. לגרום לו להאמין ביכולת שלו להתקדם ולהיחלץ מהמצוקה והצער. הוא רק בן 12 וכבר חווה כל כך הרבה. והשפה שלו עשירה ותובנותיו מדהימות. ילד עם ניסיון חיים של אדם מבוגר. 'תחשוב על הניצחון' אמרתי לו, תדמיין את הרגע".
