בית מליכסון של איל"ן, המפעל המוגן הראשון לנכים בוגרים בישראל, הוקם בין הפרדסים של צפון תל אביב לפני 50 שנה. היום רוחש סביבו מתחם העסקים והיי-טק של רמת החייל, והמפעל הוא הישן ביותר באזור. מבנה תעשייתי של פעם, עם דלתות ברזל כבדות וחללי עבודה גדולים. בין בית החולים המודרני בישראל למשרדי הפרסום המובילים, קל לפספס את המקום ואת הבאים כל בוקר בשעריו.
צפו בווידיאו המסכם את היום המרגש:
הם 130 גברים ונשים בגילים שונים הסובלים מנכויות. חלקם ניידים בכוחות עצמם, רבים נעזרים במקלות, הליכונים ועגלות. אלה שיכולים יושבים ליד מכונות תעשיות פשוטות ומרכיבים ציוד חשמלי– כבלים, שקעים, תקעים. אחרים יושבים ליד שולחנות ומכניסים למעטפות מכתבים של חברות מסחריות ללקוחותיהן.
את דיבורו של דודו כמעט אי אפשר להבין. הוא בן ארבעים שמגיע למפעל מבת-ים כל בוקר. כל מלה ותנועה שלו כרוכים במאמץ. האנרגיה, הריכוז והזמן שנדרשים לו כדי לקפל נייר לשלוש ולהכניסו למעטפה, בלתי נתפשים במונחים של אנשים נטולי מגבלות פיסיות. החיילת שמתיישבת לידו מבקשת באופן טבעי לעזור לו. לתקתק את העניינים קצת יותר מהר, לגמור כבר עם ערימת הניירות שאותם אמור דודו לקפל בשעות הקרובות. אבל הוא מגיע כל בוקר לבית מליכסון כדי להתמודד לבד עם הניירות האלה, אחד אחד.
עשרות חיילי גדוד התצפיות "ניצן" וגדוד ההובלה "אבירי הצפון" מילאו את המפעל, התערבבו בעובדי אל-אופ וחברת הראל שמאמצות אותם במסגרת "אמץ לוחם". סביב כל נכה שרגיל לשבת לבדו, התקבצו חיילים ואזרחים. המחיצות הטבעיות בין ה"רגילים" לנכים קרסו תוך שניות. זה נראה לרגע כל כך פשוט שליד כל אדם שזקוק לתמיכה וליחס חם, יישבו שלושה שיכולים לתת. כמה שונים הרגעים האלה מהחיים הרגילים.
מעבר לכביש חיכה פארק הירקון. שיירה ארוכה של נכים מלווים בחיילים ועובדי החברות המאמצות מילאה את המדשאה הריקה. עוד לפני שהספיקה המארגנת לספר על יום הספורט המשותף, החל גשם כבד. הנוכחים עזבו במהירות ושבו למפעל. על השביל נותרו אחרונים אלעד, לוי ונטלי.
אלעד מגידיש הוא לוחם בגדוד התצפיות ניצן. הוא מושבניק בן 20 עם ותק צבאי של שנה ושלושה חודשים. את שירותו הוא עושה באיתור מחבלים בשטחי יהודה ושומרון. לוי מקמל הוא מהנדס בחברת אל-אופ מקבוצת אלביט. הוא עוסק בפיתוח מכשור אופטי לשימושים צבאיים. בין אלעד ללוי נשענה על ההליכון נטלי ציגלר. היא בת 40, גרה בתל אביב ועובדת במפעל המוגן 19 שנה. יש לה שיתוק מוחין והליכתה איטית מאוד.
היא גרה לא רחוק מהמפעל, בדירה עם נכים נוספים ומגדירה את חייה כמאושרים. יש לה בן זוג שעובד גם הוא במפעל המוגן והרבה חברים. נטלי אוהבת לראות טלוויזיה. בימים אלה היא מחוברת במיוחד לבייבי-בום – הריאליטי של מחלקת היולדות. "זה מעניין ומרגש", היא אומרת. היא הייתה רוצה להיות אימא בעצמה ולמרות זאת מראה הלידות והאושר שנשפך שם במנות גדושות לא מכביד עליה, "לא קשה לי לראות את זה. יותר מתסכל וקשה לי לקלף תפוח או לחתוך לעצמי סלט".
הגשם ממשיך. לוי ואלעד אוחזים בכיסא מעל ראשה של נטלי, מגינים עליה מפני הטיפות. הם כבר רטובים לגמרי בעצמם. צעד קטן ועוד צעד קטן.
