התכנית הייתה כזו. ללא ידיעת הבנים והבנות, ההורים שהגיעו לישראל מ-10 מדינות שונות, יגיעו בחשאי אל אזור טקס ההוקרה לציון 10 שנים לפרויקט אמץ לוחם של האגודה למען החייל בשיתוף הקרן לידידות, שתוכנן להיערך בהמשך אותו היום בבסיס הקריה בתל אביב.
בעוד הבנים והבנות, אותם לא ראו ההורים זמן רב, יתכוננו לעלות לבמה, יוכנסו ההורים לחדר צדדי בו יצפו במעגל סגור בטקס המרגש. לאחר שהחיילים הבודדים המצטיינים יעלו כולם אל הבמה, תיפתח הדלת, ומול קהל נרגש של בכירי הצבא והתעשייה בישראל, יפתיעו ההורים את ילדיהם ויעניקו אחד לשני את המתנה הגדולה ביותר, שהייתה חסרה להם כל כך תקופה ארוכה מאוד – חיבוק ארוך, חם ואוהב.
***
בחדר הישיבות הגדול של חברת כלל, באחת הקומות הגבוהות במגדלי עזריאלי בתל אביב, ישבו סביב שולחן עגול מעץ כבד גברים ונשים זרים זה לזה ושונים זה מזה, שהגיעו לישראל מקצוות שונים של העולם.
על אף המרחק הרב והזרות, שני דברים גדולים וחשובים איחדו ביניהם: הגורל והשותפות בתרומה האדירה שבניהם ובנותיהם – חיילים וחיילות בודדים ובודדות, מצטיינים ומצטיינות – מעניקים למדינה יום-יום, בעצם שירותם ביחידות צה"ל.
קצת כמו בתיבת נוח, התקבצו בחדר בעיקר נשים, אך גם כמה גברים, שהגיעו לישראל לשבוע אחד ממקסיקו, הודו, ארגנטינה, תורכיה, אוקראינה, ארה"ב, ביילארוס, אזרבייג'ן, קנדה ורוסיה.
היוזמה, התחקיר והפנייה להורים, התבצעו כולם על ידי הקרן לידידות ופרויקט אמץ לוחם, בעזרת מנהלת מחלקת הרווחה של האגודה למען החייל, אתי אברגיל בשיתוף עם מחלקת פרט באכ"א. להורים ניתנה האפשרות לבחור מי מהם יעשה את המסע המרגש לישראל לפגוש את הילד או הילדה. באופן לא מפתיע, כיאה לאמא יהודייה, היו שם בעיקר אמהות, למעט שני אבות שעשו את הדרך לישראל.
לאחר דברים שנשאו ורדה דרוקר, מנהלת פרויקט אמץ לוחם, ולינור אלקיים, מנהלת התכניות האסטרטגיות של הקרן לידידות, שגם ניהלו את המפגש והאירוע כולו, רשות הדיבור ניתנה ל אבי פישר, מנכ"ל חברת כלל ונשיא אמץ לוחם, שנשא דברים מרגשים באנגלית, בעוד שתי חיילות-מתורגמניות במדים, תרגמו את דבריו – אחת לשפה הרוסית ואחת לספרדית עבור ההורים הארגנטינאים והמקסיקנים:
"לפני חודש זעזעה את נפאל רעידת אדמה חזקה", פתח פישר את דבריו. "בזמן שרעידת האדמה פקדה את נפאל, היו במדינה כמה מאות מטיילים ישראלים – רובם צעירים שיצאו לטיול הגדול שלהם אחרי הצבא. בתוך 24 שעות מרגע רעידת האדמה, שלחה מדינת ישראל מטוסים וכוחות חילוץ מיוחדים, בכדי להבטיח שכל אזרחנו יחזרו ארצה בריאים ושלמים.
אחד הישראלים שהיה בנפאל בזמן רעידת האדמה הוא אור אסרף, בן 22, לוחם של סיירת אגוז שאף נפצע במהלך מבצע צוק איתן בקיץ שעבר. לאחר שהתאושש מהפציעה, יצא אור לטיול שלו. לאחר מציאת כל הישראלים על אדמת נפאל, אור נותר הישראלי האחרון שלא אותר. משלחת של תשעה חיילים מיחידתו יצאו ביחד עם משלחת מיוחדת בשביל למצוא את אור. למרות תנאי השטח הקשים והמסוכנים, החיילים סיכנו את חייהם עד שמצאו את גופת חברם ליחידה והביאו אותו לקבורה בישראל. זו בדיוק הסיבה שבגללה אני אוהב וגאה להיות ישראלי".
לאחר מכן פנה פישר במסר אישי להורים: "אני יודע שאתם כל הזמן מודאגים לגבי מה שקורה עם הבן שלכם. גם לי יש ילד שמשרת ביחידה מובחרת בצה"ל, ואני מודה שגם אני לעתים קרובות לא ישן טוב בלילות. אבל אנחנו יכולים להבטיח לכם שכשהם יחזרו אליכם אחרי השירות הצבאי, הם יהיו אנשים טובים יותר. אתם יכולים להסתכל על זה באיזה שהוא אופן כסוג של 'השקעה'".
דבר נוסף שאני יכול להבטיח לכם הוא שבשום צבא בעולם אין מפקדים טובים מהמפקדים שיש לנו בצה"ל. בשום צבא בעולם המפקדים לא דואגים לשלום החיילים כמו בצבא ההגנה לישראל".
פישר חתם את דבריו בבקשה מיוחדת להורים: "אנא, אל תודו לנו. אנחנו צריכים להודות לכם".
***
הבוקר הזה היה בוקר מיוחד ומרגש מאוד. אפשר לומר בזהירות כי ההורים – שהגיעו כל אחד מתרבות ומנטליות שונה – חוו על בשרם לראשונה, ולו לכמה רגעים, את תחושת האחווה, האחדות ואפקט "כור ההיתוך" המיוחד של צה"ל, באמצעות המסירות וההקרבה של בניהם ובנותיהם.
הנוכחים בחדר הגדול הצליחו לשמור על איפוק ולעצור את ההתרגשות, לפחות עד שהגיע שיא האירוע, בו גברת אלקיים פנתה להורים וביקשה מהם להציג את עצמם, כל אחד בתורו, לספר מאיפה באו וכמה זמן הם לא ראו את ילדיהם. לא עבר זמן רב עד שהדמעות החלו להישפך כמים – גם מצד ההורים וגם מצד מארגני האירוע מהקרן לידידות ואמץ לוחם.
היו שם שני הורים מקסיקנים שחיים בוונקובר, שהגיעו ביחד עם בן אחד שלהם, שכבר השתחרר מצה"ל, כדי לתת כבוד לבנם השני, המשרת כיום ביחידה סודית של חיל מודיעין. אם המשפחה, אגב, אפילו פנתה והציעה את שירותיה כמתנדבת לנקות שירותים בבסיסי צה"ל.
היו שם אמא מתורכיה שלא ראתה את בנה יחידה כבר שנתיים; נורה מארגנטינה, ששלחה את שני בניה לצבא, ולא ראתה את אחד מהם כבר יותר משנתיים וחצי; סבינה וסבינאז' שהגיעו מאזרבייג'אן ולא ראו את בניהם כבר שנתיים ושנה, בהתאמה; וטטיאנה מרוסיה, שסיפרה לכולם כי לא ראתה את בנה כבר 4 שנים תמימות, ואז פרצה בבכי חסר מעצורים.
אך הסיפור המדהים ביותר שייך ללא ספק לאויקוני, המתגוררת בכפר מרוחק ומבודד בשם מונופור בצפון הודו. אויקוני, שאפילו אינה דוברת את השפה ההינדית, הגיעה במיוחד לישראל בליווי מתורגמן מיוחד שהוצמד לה במסע שארך יומיים, רק כדי שתוכל לפגוש את בנה, אותו לא ראתה שלוש שנים. בעזרת סיוע של שגרירות ישראל בהודו, השניים הגיעו לישראל במסע שהתחיל בכלכותה, משם המשיך לניו דלהי ואז למומביי – עד שרגליהם פסעו לראשונה על אדמת שדה התעופה בן גוריון.
לאחר שיבשו הדמעות, וההורים הרגישו שהתקרבו עוד יותר אחד לשני, ניכר היה כי את החוויה שהזדמנה להם, הם לא יישכחו לעולם. במיוחד אם לוקחים בחשבון שהחלק המרגש, לו חיכו חלקם שנים רבות, עדיין היה לפניהם.
