איש מבין הנוכחים לא הכיר אישית את אלה אבוקסיס שעל שמה קרוי המבנה שבו הוזנק מבצע ההתנדבות הארצי של פרויקט "אמץ לוחם" בשדרות. היו שם מדריכות ומדריכים מבית הספר ללוחמה בטרור של צה"ל, לוחמי החטיבה הדרומית ברצועת עזה ושוטרי ימ"ר דרום של מג"ב מאזור לכיש. לצדם על הדשא ישבו עשרות עובדי חברת "שיכון ובינוי", החברה המאמצת של הלוט"ר, תלמידי המקיף הדתי בשדרות, אנשי הוועד למען החייל ו"הקרן לידידות". חברותא לא טבעית שהתקבצה באותו בוקר חם של תחילת הקיץ למען מטרה טובה אחת – שיפוץ חצרות מוזנחות בשכונת נאות הדקל. זו מהותו של פרויקט "אמץ לוחם" – חברות עסקיות והיחידות שאותן הן מאמצות עושים יחד עם "הקרן לידידות" למען הקהילה.
לא טבעי היה גם המעשה של אלה אבוקסיס שנהרגה ב-2005 בשדרות. סיפורה היכה גלים כי עם הישמע הסירנה המתריעה, היא גוננה בגופה על אחיה הקטן וספגה בעצמה את רסיסי הרקטה שנפלה חמישה מטרים מהם. סיפור עצוב על נערה אמיצה בת 17, שעורר את הדיבור על תפקידם של אנשים בכל תקופה בחייהם, ואיך זה ייתכן שנערה ישראלית צריכה להגן בגופה על אחיה הקטן. העניין מעורר גם מחשבות על אנשים שעושים הרבה מעבר למה שהם אמורים לכאורה לעשות. וכשאלון דוידי, ראש העיר שדרות, סיפר לנוכחים על אלה אבקסיס, הוא עורר התרגשות רבה.
הרב שמעון ביטון והמורה אבי סהר שליוו את תלמידיהם ממגמת סיירות ומנהיגות במקיף דתי שדרות למבצע השיפוץ, ממריצים את הנערים: "חבר'ה, אתם צריכים רק להביט סביבכם וכבר תבינו לבד איפה צריכים את הידיים שלכם", הוא מבטיח לתלמידים שמתחלקים כמו עובדי "שיכון ובינוי" והחיילים לקבוצות עבודה – "צוות דשא סינטטי במגרש הארוך","צוות צביעת מקלטים", "צוות שתילה", "צוות מגרש אחורי לפיזור חול מחצבה".
איתן שדדי מהימ"ר של מג"ב דרום הוא תושב שדרות שהגיע עם חבריו ליחידה להתנדב בעיר. האם הוא מרגיש מבוכה מכך שעמיתיו באים לעירו כדי לסייע? ממש לא. להיפך. איתן הוא בן גאה לעירו, על יתרונותיה הגדולים וקשייה המתמשכים. והוא גם רואה במקום המיוחד הזה את עתידו. איתן הביא לעיר את אשתו הילה ובשדרות גם נולד בכורם אוראל. הפעילות של אותו יום מתרחשת בחצרות נאות הדקל שבהן שיחק כילד – האם כך נראו החצרות גם אז?
בפתח אחד הבתים יושבת קשישה בגבה אל תיבות הדואר. עמדת התצפית שסידרה לעצמה צרה מדי. היא רואה רק חתיכת מדרכה עליה עוברים מימין ומשמאל חיילים ואזרחים זרים אבל היא מפספסת את ההתרחשויות כולן. רק ארבע מדרגות מפרידות בינה לרחוב. אחד החיילים מושיט לה יד ומבקש ללוותה במדרגות. היא מסרבת בביישנות. הוא לוחץ והיא נעתרת. לאט לאט הם יורדים. לנגד עיניה נפרשת התמונה הרחבה. מאות חיילים, אזרחים ונערים עובדים במרץ.
היא שואלת על המשאית הגדולה והכיסאות הלבנים מסביבה – "זו ניידת הידידות", מספר לה החייל. הם צועדים לאטם כדי לראות מקרוב את החיילים מתכבדים בקרטיבים, קפה ועוגות. היא שוב מסרבת כשהוא מציע לה חתיכת עוגה אבל מסכימה בשמחה לשבת מתחת לפרגולה הגדולה לצד החיילים ולצפות מזווית טובה יותר בעניינים.
עדן עם החיוך הרחב, מדריך בבית הספר לטרור, הגיע עם חבריו וחברותיו ליחידה מבסיסם שליד מודיעין. ביום יום הם מכשירים לוחמים מיחידות שונות בלחימה בטרור ושחרור בני ערובה מידי מחבלים. הם מומחים בצליפה, קרב מגע, ירי באקדח והשתלשלות בחבלים מגגות אל תוך חלונות של מבנים. אני מדבר עם עדן על רוח התנדבות והקרבה והוא מספר על עצמו ועל חבריו ליחידה המיוחדת. היום יום שלהם מבוסס על הרצון המוחלט לתת מעצמם למען אחרים, תוך סיכון חיים מוחשי מאוד. בעת אירוע אמת בו יוטל עליהם לשחרר בני ערובה, הם יעמדו ראשונים בטור הפורץ בידיעה שהסיכויים להיפגע הם עצומים. הוא אומר בכנות כי הוא עושה זאת באמונה רבה ומרגיש שזה מקומו.
עדן וחבריו עובדים ללא לאות במגרש החול. חם ומאובק שם. הם מנקים את השטח מפסולת ועשבייה ומפזרים בידיים מצע חדש. סביבם תושבים סקרנים ומוקרי תודה. חלקם מעודדים מהחלון, אחרים יורדים עם שתייה וכיבוד. שתי נשים צעירות מגיעות אל בין החיילים עם מגש מלא פאנקייקס וסירופ מייפל. "מתי הספקתן להכין 200 פאנקייקס", שואלים החיילים והן עונות בטבעיות "אה, זה ממש תיק-תק".
צוות העובדים של חברת שיכון ובינוי היו באותו בוקר בשדרות אנשי המקצוע בשטח. הם מומחים בפרויקטים גדולים לאין שיעור ומדהים היה לראות אותם מתייעצים, מודדים, מתכננים ומדריכים את המשתתפים. מאיה מאירוביץ', מנהלת מחלקת רווחה ופרט בשיכון ובינוי מספרת כי מגייסים עובדים למין יום עבודה שכזה. היא שולחת מיילים בתפוצה רחבה. היא גם מכירה את אנשיה ויודעת מי יהיו הראשונים לעשות reply "אני רוצה לבוא". היא מנצלת את ההפסקה הקצרה בעבודה כדי לגייס עוד עובד לקורס הפסקת עישון בן 8 מפגשים. בריאותו ואיכות חייו של העובד חשובה לחברה כמו איכות עבודתו ותוצריו, היא אומרת. מהלכים שכאלה הם מהות הקשר של החברה עם עובדיה, בכל התחומים. בזכותם העובדים גם הולכים אחר כך למשימות התנדבות למען הקהילה, היא אומרת ומתארת מעגל של תשומת לב, אנושיות ומעשים טובים.
הם כרעו על ברכיהם כתף אל ביישור קו – עובדי שיכון ובינוי, השוטרים של מג"ב, הרב שמעון ביטון והמורה אבי סהר ופרשו את היריעות הירוקות. אנשים שלא הכירו עד לפני שעה עובדים יחד כצוות. לא מראה רגיל. אחרי הצהריים חזר השקט לרחבה. הצבע הטרי התייבש על קירות המקלטים, הדשא הירוק שהקיף את מתקני המשחקים נראה כאילו היה שם תמיד, לאורך גדר האבן הנמוכה החלו עשרות שתילי פרחים טריים לשלוח שורשים זעירים לאדמה. כשתרד קצת השמש ישחקו שם כבר ילדים קטנים, מי יסביר להם איך התרחש הקסם הזה?
more then I can express my self just incradible